ואשה לאגונה בע"מ נ' אוחנה

פסק דין

בפני תביעה ע"ס 43,278.50 ₪ להשבת יתרת דמי פקדון אשר שולמו לידי הנתבע.

העובדות הצריכות לעניין ותמצית טענות הצדדים:

ביום 25/04/07 חתמו הצדדים על הסכם במסגרתו שכרה התובעת מהנתבע חנות ברח' אגריפס בירושלים. כמתחייב מסעיף 3 להסכם השכירות, הפקידה התובעת בידי הנתבע 40,000 ₪, כפקדון להבטחת התחייבויות התובעת.

המושכר פונה בחודש יוני 2011, כאשר עד למועד הגשת התביעה, הושבו לתובעת 11,420 ₪ מכספי הפקדון.

אליבא דתובעת, בהתאם ללשון סעיף 20 להסכם השכירות, היה על הנתבע להשיב את דמי הפקדון 30 יום מתום תקופת השכירות. לטענתה, למרות שהתובעת השיבה את החזקה במושכר ביום 26/06/11, הנתבע השיב לידיה 5,325 ₪ בלבד (בהמשך אישרה התובעת כי בפועל הושבו 11,420 ₪).

בכל הנוגע למצב המושכר בתום תקופת השכירות נטען, כי עת קיבלה התובעת את החזקה במושכר, המקום היה במצב תקין, כאשר הליקויים שהיו קיימים לא היו משמעותיים, ולא הפריעו לתובעת לנהל את עסקה, ובדיוק באותו המצב הושב הנכס לנתבע, למעט בלאי סביר. התובעת הכחישה בתוקף את הטענות לנזקים וטענה, כי הקפידה לתחזק את באופן שוטף את המושכר, כאשר הן המשכיר והן נציגי משרד הבריאות והעירייה אשר ביצעו ביקורות תקופתיות במקום, לא הורו מעולם על תיקון ליקויים. בהינתן ועסקינן במקום לממכר מזון, ברי כי לו היה מצב הנכס בכלל והשירותים בפרט נורא, כמתואר, המפקחים היו סוגרים את המקום באופן מיידי.

לטענת מנהל התובעת, מר ולדימיר שמלוב, הטענות לנזקים למושכר התעוררו אך בעקבות דרישתו להשבת הפקדון.

באשר לשיפוץ שנעשה במקום לאחר עזיבת התובעת טען מנהלה, כי אין לו כל ידיעה לגבי היקפו, אך נראה מהמסמכים שצירף הנתבע, כי המדובר בבינוי מחדש של המקום שהחליט הנתבע לעשות, על חשבון התובעת.

באשר למועד פינוי המושכר טען מנהל התובעת, כי בתום תקופת השכירות הוסכם בין הצדדים שמאחר שהתובעת טרם מצאה מקום חלופי לניהול החנות והנתבע מנגד טרם מצא שוכר אחר, תשאר התובעת בנכס. בהתאם להסכמה כאמור, נשארה התובעת בנכס מספר חודשים נוספים, עד לחודש יוני 2011 ושילמה למשכיר את מלוא דמי השכירות המוסכמים.

הנתבע דחה את טענות התובעת. לטענתו, עת פינתה התובעת את המושכר (ביום 30/06/11 במקום ביום 31/04/10), נתגלה לעיניו חורבן של ממש אותו הותירה אחריה התובעת. רצפות החנות היו שבורות וסדוקות, חלונות הויטרינה היו שבורים, השירותים בנכס היו הרוסים, מטבח החנות נשבר ונהרס לחלוטין וכן, לקירות החנות הודבקו אריחי קרמיקה אותם לא הסירה התובעת עם עזיבתה את החנות. מצב המושכר חייב שיפוץ המקום.
למרות מצבה הפיזי של החנות, הצליח הנתבע להשכירה לשוכר אחר, אשר במסגרת ההתחשבנות הפנימית בינו לבין המשכיר (הנתבע), הסכים לבצע שיפוץ במושכר לשם תיקון הנזקים. האמור בוצע באופן בו במסגרת ההתחשבנות בין הנתבע לשוכר, על הנתבע היה להשתתף בהוצאות השיפוץ. לטענת הנתבע, האמור בוצע לאחר שהתובעת סירבה לתקן את הטעון תיקון.
השיפוץ שנעשה בחנות עלה לנתבע ולשוכר הפוטנציאלי כ- 97,000 ₪, כאשר סכום ההשתתפות של הנתבע הגיע לכדי 35,000 ₪. בפועל, הפחית הנתבע מדמי הפקדון 28,580 ₪ בלבד והשיב לידיה את היתרה (11,420 ₪, ולא 5,325 ₪ כמפורט בכתב התביעה). הסכום שקוזז תאם את סכום הצעת המחיר שקיבל הנתבע לתיקון הליקויים שנמצאו בחנות, על אף שהתיקון בפועל עלה על הסכום בו נקב הקבלן המבצע בהצעת המחיר. מהאמור עולה, לטענת הנתבע, כי התובעת נותרה חייבת 6,420 ₪, בגינם ניתנה במסגרת כתב ההגנה הודעת קיזוז.

הנתבע הוסיף וטען, כי למרות שהתובעת נשארה בחנות למעלה מ- 11 חודשים לאחר תום תקופת השכירות, בחר הוא שלא לממש כספים מתוך הפקדון, למרות זכותו לעשות כן כמפורט בסעיף 16 להסכם השכירות. עם זאת, הנתבע מסר במסגרת כתב ההגנה הודעת קיזוז לגביית 300$ בעבור כל יום בו איחרה התובעת בפינוי המושכר.

באשר לחישוב המפורט בכתב התביעה נטען, כי הפרשי ההצמדה והריבית חושבו ממועד הפקדת הכספים בידיו ולא מתום 30 ימים ממועד השבת החזקה, כמפורט בהסכם.

דיון והכרעה:

האם יש מקום להחלת דוקטרינת ההודאה וההדחה?

בסיכומי התובעת נטען, לראשונה, כי טענות הנתבע הינן טענות מסוג "הודאה והדחה", המעבירות את נטל השכנוע לכתפי הנתבע. בכגון דא אפנה לתמ"ש 21810-09: